דאגנות יתר
האם אתה מוטרד מאוד מזיהומים וממחלות? האם את מגזימה בנטילת ידיים, ברחצה או בניקיון הבית? חייב לחזור ולבדוק שוב ושוב האם כיבית את הגז או האם נעלת את הדלת? מתקשה להיפטר מדברים? נלחצת אם דברים לא מסודרים כראוי או אם מישהו נגע בחפצים כמו כלי מיטה או כלי כתיבה ושיבש את הסדר הנכון? שב ואומר לעצמך משפטים מסוימים כדי להרגיש בטוח? מרגישה שאין לך שליטה על מחשבותייך? עניינים פעוטים גורמים לך לדאגה מוגזמת? מחשבות מביישות, מפחידות, מוזרות או אלימות, מטרידות אותך תכופות? פחד משגיאות גורם לך לחזור ולבדוק מכתבים, מיילים או מסמכים לפני שליחתם? שבה ועורכת בראשך רשימות של מטלות? משחזר שוב ושוב פעילויות בזיכרון? מתישה את עצמך בשינון חוזר ונשנה לקראת מבחנים כי אסור לך להיכשל?
לכולנו מחשבות מדאיגות הטורדות את מנוחתנו ולכולנו דרכים להקל את הלחץ והמצוקה הכרוכים בהן. אך אם המחשבות הטורדניות או ההתנהגויות הכפייתיות חמורות עד כדי פגיעה בתפקוד היומיומי, יש לשקול התייעצות עם איש מקצוע.
Obsessive-Compulsive Disorder) OCD), הפרעה טורדנית-כפייתית נחשבת להפרעת חרדה. משפחת הפרעות החרדה כוללת גם פוביות למיניהן, הפרעת דחק פוסט- טראומטית, הפרעת פאניקה, חרדה חברתית, חרדת בחינות, חרדת טיסה, ועוד. הסימפטומים המאפיינים OCD הם מחשבות טורדניות, אובססיות בשמן הלועזי, והתנהגויות או טקסים כפייתיים. מחשבות טורדניות הן מחשבות שליליות, תמונות או דחפים חוזרים ונשנים, לא נשלטים, הפולשים לתודעה ומעוררים מצוקה גדולה. התנהגות כפייתית היא כל פעולה או מחשבה המתרחשת בעקבות האובססיה, במטרה להפחית את המצוקה. בתיאורו של מ' המחשבות הטורדניות עסקו באיידס. תסריטי האימה אודות ההידבקות באיידס עוררו בו חרדה בלתי נסבלת, אותה ניסה להרגיע באמצעות התנהגויות כפייתיות. ההתנהגויות הכפייתיות כללו כניסות חוזרות ונשנות לאתרים באינטרנט, ריצות למומחים, אין ספור בדיקות רפואיות… עד כי לא נותר דבר בחייו מלבד האיידס.
הגורמים להפרעה טורדנית-כפייתית
הראיות המחקריות לגבי בסיס ביולוגי או תורשתי אינן חד משמעיות. ההפרעה מופיעה בדרך כלל בגיל ההתבגרות, אולי מפני שקבוצת גיל זו עסוקה יותר בנושאים כמו אחריות אישית, הישגים וכישלונות, ביטחון עצמי, הופעה חיצונית, השתלבות חברתית ועוד. לאחר הופעתם הולכים הסימפטומים ומתחזקים. מ' למשל, מתאר את התפרצות הסימפטומים הכפייתיים, כמו גם את תהליך התחזקותם עד כדי חוסר יכולת להמשיך בתפקוד יומיומי. מדוע המשיך מ' לחשוב, לדמיין, לקרוא ולחקור על האיידס עוד ועוד, להיבדק שוב ושוב…למרות הסבל והפחד? יש הטוענים כי כאשר מתמקדים באובססיה נמנעים באופן לא מודע מהתמודדות עם חרדות מכאיבות יותר. מ' מתייחס לאפשרות זו בתיאור שלבי התהליך הטיפולי: "עכשיו התפניתי לטפל גם בפחדים אחרים שלי, פחות מודעים ואולי יותר מפחידים, כמו הפחד שלי מקשר ומאהבה…ובעצם הפחדים שלי מהחיים ולא רק מהמוות…"
גם נטיות פסיכולוגיות עשויות להשפיע על הופעתה של הפרעה טורדנית-כפייתית. כולנו חווים לעיתים חרדה כתוצאה ממחשבות חולפות על איבוד שליטה, סכנה אפשרית, חולי, טעות או כישלון, מבוכה ועוד. אולם, לרובינו היכולת לבטל מחשבות אלו כרגעיות, מופרזות או כלא הגיוניות ואפילו לשכוח אותן לאחר שחלפו. בקרב אנשים הנוטים לדאגנות יתר מעוררות מחשבות אלה תחושת איום. הם מתחילים לתהות על הסיבות להופעת המחשבות ועל משמעותן, לחשוש מאיבוד שליטה, להתמלא חרדה, להילחם במחשבות וחוזר חלילה. נוצר מעגל קסמים. ככל שנלחצים יותר מהאובססיות, נלחמים בהן יותר באמצעות ההתנהגות הכפייתית, וככל שנלחמים בהן יותר הן מתחזקות ונתקעות יותר במוח. גם הערכה עצמית נמוכה עשויה להוביל לעיסוק אובססיבי בשגיאות אפשריות, בכישלונות ובמבוכות. המאמצים להימנע ממצבים אלה עלולים לחזק את המחשבות הטורדניות ולהפעיל את מעגל הקסמים.
טיפול בהפרעה טורדנית-כפייתית
נמצא כי טיפול קוגניטיבי התנהגותי הוא הטיפול היעיל ביותר בהפרעה טורדנית-כפייתית. שבירת מעגל הקסמים, הבושה וההסתרה, שינוי המחשבות ודפוסי ההתנהגות, חיזוק ההערכה העצמית, חשיפה מבוקרת והדרגתית בדמיון ובמציאות לגורמי הפחד, רכישת כלים להרגעה עצמית- כל אלו מסייעים לפתח שליטה בסימפטומים, להפחית את הסבל והחרדה ולהיחלץ ממעגל הקסמים. בד בבד, בהתאם לאישיות המטופל ולמטרותיו, ניתן לשלב גם טיפול פסיכודינאמי בחרדות ובקשיים מודעים פחות.
תיאור הפרעה טורדנית-כפייתית
מ' כותב:
מאז ומעולם הייתי אדם חרדתי. גם כשהייתה קיימת סבירות של פחות מ5% להיפגע, לחלות במחלה, להיכשל במבחן, שיחדור מחבל ויהרוג אותי, התעסקתי רק ב5% ולא ב95% הנותרים. תמיד היו לי גם אובססיות. למשל, כשגיליתי טעם חדש אכלתי רק אותו עד שנמאס לי. כך גם לגבי שירים, מילים, שינון אובססיבי לקראת מבחנים ודברים אחרים, לטוב ולרע. אבל הצירוף הקטלני של חרדות ואובססיות פגע בי במילה אחת- איידס. מאז גיל ההתבגרות פחדתי מאיידס. תמיד חששתי מהאפשרות שיום אחד זה יגיע אלי, למרות שאז עדיין לא קיימתי יחסי מין. גם פחד בלתי נשלט מחיידקים, בקטריות ווירוסים, ליווה אותי תמיד אבל ברמה שלא הפריעה לי יותר מדי.
לאחר קיום יחסי מין בפעם הראשונה התפרצה אצלי החרדה האובססיבית מאיידס או במילים מקצועיות- איידס פוביה. מיותר לציין כי יחסי המין היו מוגנים לחלוטין, אבל בסרט שלי נדבקתי באיידס ולא קם מי שישכנע אותי אחרת. אין לי מילים לתאר את החרדה האיומה שעברתי במשך חצי שנה. גם כשאני כותב עכשיו את הדברים יורדות לי דמעות… לא היה מאמר באינטרנט שלא קראתי, אתר של איידס שלא נכנסתי לבדוק, שעות שלמות לתוך הלילה של פחד מוות, תלישת שערות, התעללות בעצמי. להתעורר בלילה בבהלה ולצעוק כמו משוגע, לקום עם האיידס, לישון עם האיידס, לאכול ולשתות איתו… והבדידות… למי אני אספר? ומה בעצם אני אספר…הייתי חייב לחכות שיעברו חודשיים לפחות כדי לקבל תשובה וודאית. כמובן שלא החזקתי את עצמי ורצתי להיבדק אחרי שבוע, אחרי 3 שבועות… התשובות היו שליליות אבל הספק אכל אותי מבפנים.
הרופאים אליהם הלכתי, המומחים איתם התייעצתי- כולם אמרו לי אותו דבר: הסיכוי שיש לך איידס אפסי, אבל איך שאתה נראה ומתנהג… נראה כי החרדה שלך הרבה יותר מסוכנת מ"האיידס". כמובן שלא יכולתי להאמין. שום מידע שקראתי, גם אם הבהיר שבנסיבות שלי לא היה סיכוי להידבק, לא שכנע אותי. לא ידעתי להבחין בין מציאות לדמיון. פיתחתי אינספור אמונות טפלות: אם אשב בצד הזה של האוטובוס- יהיה לי איידס, אם לא אתרום סכומי עתק של כסף- בטוח יהיה לי איידס, או שאם מישהו לא יאהב אותי ויקלל אותי בליבו- יהיה לי איידס.
במקביל צמצמתי את שגרת החיים שלי: פוטרתי מהעבודה כמה חודשים לפני קידום שחיכיתי לו שנה וחצי (לא יכולתי לתפקד.. התנהגתי כמו זומבי), ניתקתי קשר עם חברים. התחלתי להאמין שאנשים רוצים לדקור אותי עם סכין מזוהמת באיידס, כל מגע הקפיץ אותי ממקומי, כל מנת אוכל הכילה מיליוני נגיפי איידס, כל כאב חולף התגבר מיד והפך סימן לאיידס. היו לי דמיונות איומים על המחלה ועל הסוף הנוראי שלי, לבד, זרוק לכלבים. פחדתי לפעמים לנשום.. הפסקתי לצאת מהבית. כל שעותיי הוקדשו ללימודים על האיידס ולבכי על מר גורלי. לא עניין אותי כלום, איבדתי טעם בחיים. חשבתי שזה האיידס, אבל בעצם זו הייתה החרדה. לא יאומן כמה החרדה מסוכנת… הרגשתי שאני עומד להשתגע, שאיש לא מבין אותי.. שאני חולה נפש, וכל זה בנוסף לחולה איידס. רציתי רק להעלם… היה לי ברור שאני חייב פסיכולוג.
הפגישה עם תמר הייתה נקודת מפנה. מהתחלה היה ברור לה שלא מדובר באיידס ושבמלחמה הזו תרופות נגד איידס לא יעזרו. עצם הביטחון שלה, הרגשת הפורקן והכתף התומכת שהיא נתנה לי עזרו לי המון. לאט לאט הכנתי את עצמי לרגע האמת- הבדיקה אחרי חודשיים.. תמר הכינה אותי נפשית והסבירה לי שהסיכוי שאני אתגלה כחולה איידס הוא כמו הסיכוי שייפול עלי מטאור.. הסטטיסטיקות מאוד הרגיעו אותי. בין היתר "מפלצת הפרעת החרדה" גורמת לך להתעלם מהסטטיסטיקות- כל היגיון ישר נעלם, חוקי העולם לא חלים עליך, אתה משהו יוצא דופן, תגלית מדעית שהסטטיסטיקה לא עובדת עליה, דווקא אתה נדבקת באיידס כנגד כל הסיכויים…
הבדיקה הייתה בסדר. אני, מעל לכל ספק, לא נשא או חולה איידס… אבל ההקלה למשמע התוצאות לא הייתה חד משמעית. היום אני יודע שיש לי אויב מסוכן לא פחות- הפרעה כפייתית טורדנית. המאבק שלי בחרדות מאיידס לא הסתיים למרות הבדיקה. מדי פעם מתגנבות מחשבות טורדניות, אבל אני הרבה יותר מיומן בזיהוי ובהתמודדות איתן. היום אני מבין שכל החיפושים באינטרנט והריצות לבדיקות ולמומחים רק הגבירו את החרדות, החרדות הגבירו את החיפושים והריצות וחוזר חלילה… עד שאיבדתי שליטה. אנשים נוטים להתייחס לחרדות בביטול ובזלזול: "נו יעבור לך… אתה יודע שזה לא הגיוני… נו מה, אתה נורמאלי…". הם לא יודעים כמה כוח הרסני יש לתופעה הזאת. זו מחלה לכל דבר- לעיתים גרועה מכל מחלה אחרת בסבל שהיא גורמת ובעוצמות התעתוע שלה.
הצילו אותי כמה דברים. בראש ובראשונה הליווי הצמוד של טיפול פסיכולוגי, הספר המדהים של פרופ' עדנה פואה "די לאובססיה" ושינוי אורח החיים הכללי. בטיפול התייחסנו לחרדה כמו לנטייה לסוכרת- היא תמיד שם אבל אם נתחזק אותה נכון היא לא תתפרץ. לכן, הקפדה על שעות שינה, בריאות נפשית כללית, השקעת זמן בפעילות מרגיעה, ריצה (פתרון מבריק להתקף חרדה), אכילה נכונה והעשרה פנימית- כל אלה עוזרים לי לשמור על רמת חרדה נמוכה. בעבר התשתי את עצמי בעבודה, אכלתי ג'אנק, בקושי ישנתי ופשוט התעללתי בעצמי. עכשיו התפניתי לטפל גם בפחדים אחרים שלי, פחות מודעים ואולי יותר מפחידים, כמו הפחד שלי מקשר ומאהבה…ובעצם הפחדים שלי מהחיים ולא רק מהמוות.
אבל הכי חשוב זה לשתף אחרים, לא לשאת את המטען לבד, זה רק מכביד ומקשה יותר.
ולסיום משפט המפתח מהניסיון שלי במלחמה בחרדה: ככל שדוחים יותר את המחשבות הטורדניות ומתנגדים להן יותר הן מתחזקות ונתקעות יותר. ולהפך, ככל שמתמודדים איתן ולומדים לקבל אותן, הן נחלשות ומשתחררות.