דיכאון בספרות

דיכאון היה ידוע עוד בימי התנ"ך

דמות תנ"כית ידועה שכנראה לקתה בדיכאון היתה שאול המלך. אז האמינו כי דיכאון הוא רוח רעה מאת יהוה. כדי להקל על שאול ניגן בפניו דוד בכינור.
"ורוח יהוה סרה מעם שאול, ובעתתו רוח – רעה מאת יהוה. ויאמרו עבדי שאול אליו: הנה נא רוח אלוהים רעה מבעתך.
יאמר נא אדוננו עבדיך לפניך: יבקשו איש יודע מנגן בכינור, והיה בהיות עליך רוח- אלוהים רעה וניגן בידו וטוב לך"
(שמואל א', ט"ז).

המלט, גיבורו של שיקספיר מתאר את הדיכאון, 2600 שנים מאוחר יותר, באוזני חבריו גילדנשטרן ורוזנקרנץ.
"בעת האחרונה, אף לא אדע מדוע, אבדה ממני שמחת נפשי, משכתי את ידי מכל הרגלי: ואמנם כל כך נעכר עלי רוחי, שהארץ, זו התבנית ההדורה, כסלע ישימון היא בעיני: ואפיריון נפלא זה, האויר, ראו נא, זה הרקיע הנאדר, הנטוי סביב, זה הגג גדל הרוממות, המעולף רשפי להבת פז, כל זה נדמה עלי כחשרת אדים נאלחים וממאירים.
איזו מלאכת מחשבת הוא האדם! מה אציל הוא בתבונתו! מה עצום עד אין קץ בכשרונו! בטוהרו ותנועותיו- מה חטוב ונפלא! במעשיו- מה ידמה למלאכי עליון! בחכמתו – מה ישוה לאלוהים! זיוו של עולם! תפארת הברואים! אך בעיני במה נחשבת היא תמצית זו של עפר- ואפר? לא יענגני עוד איש: לא, גם לא אישה".

בהמשך המחזה, בדבריו הנוקבים לאופליה, ניכרים היטב האשמה והתיעוב העצמי האופייניים לדיכאון.
"הנה אני- מידה בינונית של יושר יש בי, ואף על פי כן יכולני להרשיע את עצמי בדברים אשר טוב לי שלא נולדתי משנולדתי. בעל גאווה גדול אני, נוקם ונוטר ורודף- גדולות: והתועבות שבליבי רבות הן מכוח מחשבותי להכילן, מכוח דמיוני לשוות להן צורה, ומעתותי לעשותן".

פרויד (1917), במאמרו המפורסם "אבל ומלנכוליה" (מלנכוליה פירושה מרה שחורה, השם היווני לדיכאון), מציג את הבחנתו הנודעת בין עבודת האבל למלנכוליה. בניגוד למתאבל, העובר תהליך של הפנמה בריאה לאחר מותו של אדם אהוב, מזדהה המלנכולי עם חלקים עוינים בדמותו של המת או בדמות שאבדה כמושא של אהבה, כמו במקרה של "כלה נטושה". דו ערכיות זו שבאהבה היא הסיבה לתחושות האשם והזעם שמבטא המלנכולי, בין אם מדובר באכזבה מודעת ובין אם מדובר באובדן לא מודע, שהינו רעיוני בעיקרו.
"ייחודה הנפשי של המלנכוליה מתבטא בדאבון לב עמוק, דהיינו בהסתלקות מכל עניין בעולם החיצוני, באובדן היכולת לאהוב ואף בבלימת כל הישג ובפגיעה בדימוי העצמי. פגיעה זו באה לידי ביטוי בתוכחות עצמיות ובגידופים עצמיים, והיא הולכת ומתגברת עד לציפייה מוטרפת לעונש".

בתיאורו מכמיר הלב של עגנון ב"סיפור פשוט", מכלה הדיכאון את חייו של חיים נאכט, אביה של בלומה.
"באותה שעה אביה יושב בחלון ועיניו הכחולות רוויות דמעות וזקנו הבלונדיני הרך כמשי נתון בין שיניו כשהוא סמוך על ספרו ואינו קורא בו. פעמים היה נוטל ידה של בלומה ואומר לה, יודע אני בתי שראוי אני שישלחוני לארץ גזירה, בעל לאשה אני ואב לבת ואיני מפרנסן. כמה בכיות היה בוכה לפניה כשהיה מספר מעשה הכליף שהביאו לפניו גנב, שאל הכליף את הגנב מפני מה גנבת, אמר הגנב אשה ובנים יש לי, אמר הכליף הניחו לו, אל תענישו אותו על הגניבה, אלא תלו אותו, שאשה ובנים יש לו לזה ואינו מפרנסם … מפסיקתו בלומה ואומרת עכשיו אלך ואסייע לאמא, והוא משיב ואומר, לכי בתי עשי עמה, רואה אני שלבך מלמדך, עזרי לה לאמך ואני אשב ואכסה פני מבושה, שאתן עמלות ואני איני מסייע אתכן. אוי לי מיום הדין, אוי לי מיום השילום, מה אענה כשיביאוני במשפט. כאדם שיודע שיש דין בעולם היה צונח על כסאו וכובש פניו בידיו ובוכה. פעם אחת צנח על כסאו ולא קם. מתוך עלבון ומתוך צער מת מיתה חטופה והניח את אשתו ובתו בלא כלום."

ויליאם סטיירון (מחבר הרומן "בחירתה של סופי") מתאר בספרו "חשכה נראית" את הסבל הרב הכרוך בדיכאון.
כשהוא בשיא תהילתו, סופר מפורסם, נשוי באושר ואינו חסר דבר, תוקפת את סטיירון מחלת הדיכאון.
בספר מתוארת שנת המאבק במחלה, כמו גם השפעתה ההרסנית על יחסיו החברתיים והמשפחתיים ועל עבודתו, מתוארות המחשבות האובדניות שכמעט גברו עליו, ומתואר גם תהליך החלמתו.

סטיירון מתאר את סימן ההיכר המבדיל את הדיכאון מהצער הכרוך בתלאות החיים.
"מתוך כל הגילויים הרבים המבעיתים של המחלה, הרי תחושה של שנאה עצמית או הרגשה כללית של חוסר ערך היא מן ההתנסויות הרווחות ביותר… אותו תיעוב עצמי אשר בעטיו שכנעתי את עצמי שאין אני ראוי לפרס, שאכן אין אני ראוי לכלום מן ההוקרה שהורעפה עלי בשנים האחרונות".

מקורות

 סטיירון ויליאם, חשכה נראית, תרגם יהודה מלצר, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב, 1996.
 ש"י עגנון, סיפור פשוט, בתוך כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון, כרך שלישי, על כפות המנעול, הוצאת שוקן, ירושלים, תש"ך.
 פרויד זיגמונד,אבל ומלנכוליה, תרגם אדם טננבאום, הוצאת רסלינג, תל אביב, 2002.
 שיקספיר ויליאם, המלט, תרגם אברהם שלונסקי, ספרית פועלים, תל אביב.