מהם מנגנוני ההגנה

הסתגלות בריאה ופתולוגיה

המונח "מנגנוני הגנה" נפוץ בספרות הפסיכולוגית ומהווה מטפורה המסייעת להבין תהליכים נפשיים.
"התנ"ך הפסיכיאטרי", הוא ה- 4-DSM מגדיר מנגנוני הגנה כתהליכים פסיכולוגיים אוטומטיים, מודעים בחלקם, שתפקידם להגן עלינו מפני חרדה.

פרויד, אבי המודל הסטרוקטורלי של הנפש, הוא שטבע את המונח "מנגנוני ההגנה". לפי המודל של פרויד הנפש מחולקת לשלש רשויות: איד, אגו וסופר אגו, באמצעותן אנו מנסים לאחד ולאזן בישותנו בין דחפים, פנטזיות, תשוקות ויצרים לבין דרישות המציאות וערכי החברה. בתוקף תפקידו כמתווך בין דחפי האיד לבין דרישות המציאות והמצפון, מפעיל האגו מנגנוני בקרה וויסות, אותם כינה פרויד, מנגנוני הגנה.תפקידו של טיפול פסיכולוגי לפי פרויד הוא, להעלות את ההגנות למודע, לעבדן ולפרקן על מנת לשחרר את האנרגיה הנחוצה לשירות האגו.חוקרים המשיכו את עבודתו של פרויד, הרחיבו ופיתחו את רעיונותיו. הבולטת מביניהם היא בתו, אנה פרויד, ממייסדי פסיכולוגיית האגו, שחקרה את תפקידם של מנגנוני ההגנה בתהליך התמודדות עם אבל ואובדן. מאוחר יותר, הרחיבו חוקרים מאסכולת הפסיכולוגיה של העצמי את תפקידם של מנגנוני ההגנה בשמירת יציבותו של ערך עצמי חיובי.

למרות השימוש הנרחב במושג "מנגנוני ההגנה" ומרכזיותו בתיאור ובניתוח תהליכים נפשיים, קיימת אי-בהירות גדולה סביב הגדרתו. שאלה שנויה במחלוקת היא מידת הפתולוגיות בתפקוד ההגנתי. במלים אחרות, עד כמה תורמות ההגנות להסתגלות ועד כמה הן מקשות עליה. בין החוקרים קיימת הסכמה כי תפקוד הגנתי הוא מרכיב מרכזי בתפקודי האגו, החיוני להתפתחות תקינה, כמו גם הסכמה כי ההגנות נבדלות ברמת התפתחותן. עם זאת, ההבחנה בין עלות לתועלת מבחינת ההסתגלות הבריאה, או ההבחנה בין רמות התפתחותם של מנגנוני ההגנה, אינה ברורה.

חוקרים מבחינים בין מנגנוני הגנה ראשוניים ("פרימיטיביים"), שתפקידם להגן על הגבולות בין העצמי לבין המציאות החיצונית, לבין מנגנוני הגנה משניים ("גבוהים" או "בוגרים") שתפקידם להגן על גבולות בין רשויות נפשיות פנימיות, כמו למשל בין האיד לסופר אגו, או בין האגו לאיד.

בניגוד להגנות הבוגרות, פועלות ההגנות הפרימיטיביות באופן בלתי ממוקד ובמנותק מעקרון המציאות. לדוגמה, הדחקה נחשבת הגנה גבוהה יותר מהכחשה. על מנת להדחיק אירוע או רגש מאיים, עלינו להכיר בהם ברמת מודעות כלשהי ואז לסלקם מהמודע אל התת-מודע. לעומת זאת, כשאנו מפעילים הכחשה, למעשה אנו מסרבים להכיר במציאות. במלים אחרות כשאנו אומרים: "זה לא קורה" אנו מכחישים את המציאות, אך כאשר אנו לא זוכרים כלל, זוכרים ללא הרגש הנלווה, או כאשר אנו מרגישים ללא הזיכרון, זוהי הדחקה: "זה קורה, אבל זה מפחיד וכואב מדי כרגע, אז אשכח את זה".

לעיתים מופעלת אותה הגנה עצמה ברמות שונות של התפתחות. כך למשל, אידיאליזציה (האדרה) של אהוב כהיבט בריא של יחסי אהבה בוגרים לעומת אידיאליזציה של דמות בה אנו תלויים מבחינה רגשית, שתכליתה לגונן עלינו מפני תחושות של חוסר אונים ופגיעות ובכך היא חוסמת תהליכי התבגרות חיוניים. דוגמא נוספת היא, הכחשה בריאה בשלבים הראשונים של התמודדות עם אבל, שתכליתה לסייע לנו לעכל בהדרגה את האובדן מבלי להתמוטט, לעומת הכחשה פתולוגית החוסמת תהליכי החלמה וחזרה לחיים.

רמת התפתחות מנגנוני ההגנה היא גם פונקציה של גיל.
"לאבא שלי יש סולם"- שיר הילדים הידוע של תלמה אליגון מבטא תהליכי הפנמה ואידיאליזציה בריאים וחיוניים להתבגרותנו הנפשית, ובשורותיו האחרונות הוא אף רומז להתפכחות הצפויה לכולנו.

לאבא שלי יש סולם
מגיע כמעט עד שמים…
ואבא שלי הוא הטוב מכולם
ואבא שלי הוא הכי בעולם
ורק בגללי הוא האבא שלי
כי הבטיח הוא לי
שהוא רק שלי…..
אז למה כששרתי לו שיר שאהב
נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו….

כולנו מפעילים מנגנוני הגנה מרמות שונות. אך כאשר מופר האיזון בין הגנות ראשוניות למשניות והשימוש בהגנות פרימיטיביות מופרז ונוקשה, עלולה להתעוות ולהיפגע תפיסת המציאות, עד כדי סיכון ממשי. דוגמה לכך היא מצב בו אנו מכחישים בעיה רפואית ונמנעים משום כך מבדיקתה.

מנגנוני ההגנה

אידיאליזציה ודוולואציה -מנגנוני הגנה שתפקידם למתן חרדה באמצעות האדרתם או הפחתת ערכם של דמויות או מצבים. למשל, כאשר אנו מאדירים את דמותו של הורה, מורה או מפקד בצבא כדי להרגיש שבכוחו להגן עלינו מכל רע או כדי להאדיר את עצמנו דרכו, אנו מפעילים אידיאליזציה. לחילופין, כאשר אנו מפחיתים בערכה של דמות מאיימת או מעוררת קנאה, אנו מפעילים דוולואציה.

אינטלקטואליזציה – תהליך של הפחתת חרדה באמצעות הפיכתו של תוכן מאיים לשאלה עיונית, תוך התעלמות מההיבט הרגשי או האישי הכרוך בו. אשנבאך, גיבור סיפורו של תומאס מאן, מוות בוונציה, מפעיל אינטלקטואליזציה כדי לשלוט ברגשותיו הפורצים למראה טאדג'ו, הנער שובה הלב, ומתעמק בדקדקנות בתיאור יופיו.

ביטול – הגנה באמצעות פעולה השוללת באופן סמלי מחשבה או מעשה אסורים. דוגמה מפורסמת בספרות היא ליידי מקבת הרוחצת את ידיה בכפייתיות שוב ושוב, בניסיון לבטל את רצח המלך.

הדחקה – מנגנון הגנה שתפקידו למנוע חרדה באמצעות סילוקם של דחפים, מחשבות או זיכרונות מאיימים מן המודע אל הלא-מודע. לאחר הפעלת ההדחקה ממשיך התוכן המודחק לפעול בלא-מודע. שימורו של התוכן המודחק בלא-מודע מחייב השקעה מתמדת של אנרגיה נפשית.
הדחקה עלולה להיות פתולוגית משתי סיבות: ראשית, ניתוקם של חלקים שלמים מחיי הנפש, עשוי לפגוע באישיות, לדלדלה ואף להביא להתפתחותן של הפרעות נפשיות. שנית, השקעתה של אנרגיה נפשית בשמירת ההדחקה מגבילה את כמות האנרגיה הזמינה להתנהגות בונה ומועילה. דוגמה ידועה היא התמודדותו של ארי פולמן עם טראומות מלחמת לבנון הראשונה, אותה תיעד בסרט "ואלס עם באשיר". תהליך הפקת הסרט הוא תהליך ריפויו, באמצעותו נשברת הדחקה שהופעלה מעל 20 שנים. שחזור התכנים שהודחקו ועיבודם מאפשר לארי פולמן להשתחרר מאימי המלחמה ולהופכם לזיכרון השייך לעבר.

הכחשה – מנגנון הגנה הפועל למניעת חרדה באמצעות כפירה במציאות. הכחשה באה לידי ביטוי באמירות כמו: "לאאא!!", "לא נכון" או "זה לא קורה". לדוגמא, מעשן הכופר בסיכוני העישון או המסרב להודות בהתמכרותו, מפעיל הכחשה כדי להימנע מהתמודדות עם חרדה מנזקי העישון או עם חרדה מגמילה.

הפנמה – מנגנון הגנה שתכליתו להפחית חרדה באמצעות הזדהות עם האחר והפיכתו לחלק מן העצמי. אנו מפעילים תהליכי הפנמה בכל מערכת יחסים משמעותית, בה אנו מזדהים עם האחר או עם חלקים ממנו: "אני אמא של יעל", "בעלה של טלי" או "אני חכם כמו אבא". הפנמה בריאה מסייעת בתהליכי גיבוש האישיות ובהעצמתה, אך במקרים בהם מופנמים חלקים של דמויות עוינות או מאכזבות יכולה ההפנמה להגביר את החרדה ואף לגרום דיכאון. פרויד ביסס על מנגנון ההפנמה את הבחנתו הנודעת בין "עבודת האבל" לבין מלנכוליה ("אבל ומלנכוליה", 1917). לפי פרויד, לעומת המתאבל, המפעיל מנגנון של הפנמה בריאה כדי להתמודד עם האובדן, מזדהה המלנכולי עם חלקים עוינים בדמותו של המת או בדמות שאבדה כמושא של אהבה. דו ערכיות זו שבאהבה היא הסיבה לתחושות האשם והזעם שמבטא המלנכולי, בין אם מדובר באכזבה מודעת ובין אם מדובר באובדן לא מודע.
תהליך הפנמה נוסף, אותו כינה פרויד בשם "הזדהות עם התוקפן", הוא תהליך בו, כדי להפחית פחד וכאב, מתחוללת הזדהות עם דמות מפחידה ועוינת. כמו למשל, במקרים בהם ילד מוכה מפנים את אכזריותו של אביו והופך בבגרותו לאב מכה.

השלכה – מנגנון הגנה הפועל לסילוק חרדה באמצעות ייחוסם של דחפים ורגשות מאיימים לאחר. בצורתה הבריאה, מאפשרת ההשלכה לחוש אמפתיה כלפי האחר. בצורתה הפתולוגית, עלולה ההשלכה לעוות את תפיסת המציאות, ובמקרים חמורים אף להוביל להתפתחותה של הפרעה פרנואידית.

התקה – מנגנון הגנה הפועל באמצעות העברה של דחפים ורגשות אסורים, המופנים כלפי דמות מסוימת אל דמות כלפיה מותר להפנותם. כך למשל, ילד עשוי להתיק כעס ותוקפנות, המופנים כלפי הורה ולבטאם כלפי בובתו, ממנה אינו פוחד ואינו מרגיש כלפיה אשמה.

עידון (סובלימציה) – מנגנון הגנה הנחשב גבוה והמעיד על התמודדות בוגרת ובריאה. הסובלימציה פועלת באמצעות תיעול האנרגיה הדחפית לקידום מטרות מועילות ומקובלות בחברה ובכך היא מאפשרת ביטוי לגיטימי ויצירתי של פנטזיות ודחפים אסורים. יתרונה של הסובלימציה בכך שאין היא מצריכה השקעה מתמדת של אנרגיה נפשית, הכרוכה במניעת ביטוים של דחפים. כך למשל, הצטיינות באמנות לחימה עשויה לבטא עידון של דחפים תוקפניים.  

רציונליזציה – מנגנון הגנה שתפקידו להפחית חרדה באמצעות הנמקה לאחר מעשה, שאינו מקובל על האני. למשל, הורה  המרגיע את רגשי האשמה לאחר שהכה את ילדו, באמצעות ההסבר שמחובתו של הורה ללמד את ילדו משמעת.

תגובת היפוך – מנגנון הגנה הפועל באמצעות הסתרת דחפים ומשאלות אסורים על ידי התנהגות הפוכה, המקובלת בחברה. התהליך מתבצע בשני שלבים: בשלב ראשון, שאינו מודע, מודחק הדחף האסור. בשלב שני, השלב המודע, מבוטאת ההתנהגות המקובלת. דבקות מופרזת ונוקשה בהתנהגות אותה רואה החברה בעין יפה, עשויה להעיד על סגנון הגנתי מעין זה. לדוגמה, מוסרנות מופרזת מעידה לעיתים על קיומם של כעסים ודחפים תוקפניים, אותם אסור לאני להרגיש או לבטא.

מקורות

רוני סולן, חידת הילדות, הוצאת מודן, 2007.
פרויד אנה, האני ומנגנוני ההגנה, תרגום: ארי אבנר, הוצאת זמורה ביתן, 1987.
פרויד זיגמונד, אבל ומלנכוליה, תרגום: אדם טננבאום, הוצאת רסלינג, 2002.