כולנו מתלבטים בשאלת הזהות הבסיסית "מי אני?".
לזהותנו האישית מגוון היבטים: זהות מינית, זהות דתית, זהות לאומית, זהות אידיאולוגית, זהות מקצועית ועוד.
זהות מינית מתייחסת למשמעות שאנו מייחסים להיותנו גבר או אישה. נטייה מינית מתייחסת להיבט של המשיכה הרגשית והמינית בזהות המינית. רוב האנשים הטרוסקסואלים– נמשכים לבני המין השני ומפיקים סיפוק רגשי ומיני מיחסיהם עם בני המין השני. שבעה עד עשרה אחוזים מהאנשים הומוסקסואלים– נמשכים רגשית ומינית לבני אותו המין. לסביות הן נשים שנטייתן המינית הומוסקסואלית- הן מרגישות נשים, זהותן המינית היא נשית, אך הן נמשכות רגשית ומינית לנשים. באותו אופן זהותם המינית של גברים הומוסקסואלים היא גברית- הם גברים שמרגישים גברים אך נמשכים רגשית ומינית לגברים. ביסקסואלים הם אנשים שנמשכים רגשית ומינית לבני זוג משני המינים.
מחקרים מראים כי רובינו נמצאים על הרצף של קשת הנטייה המינית וכי החלוקה הברורה בין הטרוסקסואלים להומוסקסואלים אינה קיימת. העדויות לגבי מקור הנטייה המינית אינן חד משמעיות אף כי המחקר כיום נוטה לכיוון הגנטי. נראה כי איננו בוחרים את נטייתנו המינית, נטייה מינית הינה מולדת. בשנות ה-70, בעקבות צמיחתה של תנועת מחאה הומוסקסואלית באמריקה, התחזקה המודעות לזכותו של הפרט לקיים אורח חיים חלופי לאורח החיים ההטרוסקסואלי. כיום נתפשת הנטייה המינית כחלק ממכלול האישיות והשונות המינית נתפשת כשוני לגיטימי ככל שוני אנושי.
להתמודדות של מתבגרים הומוסקסואלים עם האתגרים הפסיכולוגיים של בני גילם מורכבות מיוחדת. כמיעוט, הם זקוקים במיוחד לתמיכה ולקבלה מצד החברים, בני המשפחה ודמויות משמעותיות אחרות (כמו: מורים, רבנים, מפקדים בצבא ואחרים) כדי שיוכלו לקבל את עצמם.
הם זקוקים למידע אמין ומבוסס, להיכרות עם צעירים דומים כמו גם למודלים חיוביים של זוגיות חד מינית. תהליך התפתחות הזהות ההומוסקסואלית מתחיל בדרך כלל בגילוי הנטייה המינית בתקופת ההתבגרות המינית וממשיך לאורך כל שלבי החיים: "אף פעם לא מפסיקים לצאת מהארון" (סיפורו של ד').
ההתוודעות לנטייה הומוסקסואלית כרוכה בדרך כלל בתחושות של שוני מהאחרים: "תמיד הרגשתי שונה, לא ממש שייך…", בבדידות, בחרדה מהלא מוכר, בפחד מדחייה ומנטישה, באובדן התקווה להיות אי פעם כמו כולם, בתחושות אבל על העצמי המוכר ולעיתים בפגיעה עמוקה בתחושת ערך עצמי: "המילה "הומו" הייתה קללה, עלבון, מילה שהעלתה בי קונוטציות שליליות". הומוסקסואלים רבים מודעים לנטייתם שנים עד שהם לומדים לקבל את עצמם כהומוסקסואלים.
הצורך להיחלץ מהבדידות ומהניכור, מהעמדת הפנים ומהסתרת הסוד, הוא שדוחף ל"יציאה מהארון": "כשהגעתי להכרה הזו הבנתי שזו הבחירה שלי בחיים, העניין עם "הארון" יכול להיות זמני אבל לא לאורך זמן…". כדברי ד', היציאה מהארון היא תוצאה של שינוי פסיכולוגי עמוק המהווה מפנה בתהליך גיבוש הזהות המינית.
צעירים הומוסקסואלים מבטאים דאגה רבה לגבי השלכות היציאה מהארון, מתלבטים ומשקיעים מאמץ רב בתכנונה: למי לספר, היכן ומתי, באיזה אופן לספר, באילו מילים. רבים שוקלים נוכחות מגינה וממתנת של איש מקצוע. היציאה אל ההורים היא, בדרך כלל, המפחידה ביותר. הורים רבים מספרים שבעקבות יציאתם מהארון של בנם או ביתם, הם עצמם נכנסו לארון. מרבית ההורים חשים בתחילת תהליך התוודעותם להיותם הורים לילדים הומוסקסואלים אשמה ובושה, חרדה ודאגה עמוקה, תחושות אבל ואובדן ולעיתים אף זרות ודחייה. כדי שיקבלו את ילדיהם ואת עצמם ויוכלו לצאת מהארון זקוקים גם ההורים לתמיכה ולקבלה מצד חברים, בני משפחה ודמויות משמעותיות אחרות בחייהם, הם זקוקים למידע אמין, לשיחות פתוחות עם ילדיהם, לזמן לעכל ולהתגבר על הפחד מהומוסקסואליות- הומופוביה, לזמן לעדכן סטריאוטיפים ודעות קדומות, להיכרות עם הורים אחרים ולעיתים קרובות גם להתייעצות ולתמיכה של איש מקצוע.
הפעם הראשונה שבאמת החלטתי להודות בסוד הכי גדול שלי הייתה בגיל 27. לפני כן, לא שזה לא היה קיים, פשוט לא הייתי מוכן להכיר בכך. לא הייתי מוכן להכיר בכך ברמות, שגם בפני עצמי, בחדרי חדרים, לא הייתי מוכן להודות. כשנשאלתי לא מזמן על ידי חברי: "מה היה בגיל ההתבגרות, כאשר החשק המיני לא פסח על אף אחד מאיתנו?". אמרתי שהדחקתי את זה כל כך עמוק שאני אפילו לא זוכר מה היה אז. אמנם יצאתי לנשף י"ב עם אחת הבנות היותר חמודות שהכרתי ואני זוכר שכולם דחפו אותי להמשיך לצאת איתה, אבל זה נגמר מהר יותר ממה שחשבתי.
בגיל 27 התחלתי להבין שאני הומו. לא שלפני כן לא ידעתי, פשוט לא הייתי מוכן לדבר על זה עם אף אחד ובקושי עם עצמי. עד אז המילה "הומו" הייתה קללה, עלבון, מילה שהעלתה בי קונוטציות שליליות. בגיל 27 הבנתי שאני רוצה לממש את הרצונות והצרכים שלי, כאשר בתחילה זה היה בעיקר צורך מיני. עם הזמן הבנתי שזה לא מספיק לי ואני רוצה משהו רציני יותר, משהו אמיתי יותר- להכיר בן זוג. כשהגעתי להכרה הזו הבנתי שזו הבחירה שלי בחיים. הבנתי שהעניין עם "הארון" יכול להיות זמני אבל לא לאורך זמן. פעם חבר אמר לי, שכל החיים מתקיים תהליך של "יציאה מהארון" והיום אני מבין עד כמה זה נכון. הרי החיים כל כך דינמיים וכל כך משתנים וכשנדמה לך סוף סוף שרוב החברים שלך יודעים, אתה מכיר עוד מעגל חברים ושוב אתה עומד בפני הדילמה.
בגיל 30 הכרתי את בן הזוג שלי. כמה בנאלי שזה יישמע זו הייתה אהבה ממבט ראשון. מייד כשראיתי אותו הבנתי שזה זה. בפעם הראשונה הרגשתי פרפרים בבטן ופתאום זה היה שונה (עד גיל 27 יצאתי עם בנות), פתאום זה הרגיש אחרת, פתאום לא היה פחד מלהתחייב. עד אז ההורים תמיד אמרו לי: "יש לך בעיה באינטימיות ובמחויבות". היום אני יודע שזו לא הייתה הבעיה אלא הסימפטום. "הבעיה" היא לא בעיה אלא בחירת חיים. בחירה בדרך חיים ובעצם בחירה בחיים במלוא מובן המילה. פתאום הרגשתי את החיים במלוא עוצמתם, התאהבות והמון כיף. לא שעד אז לא היה כיף, אבל זה כיף אחר, כיף שאתה חולק אותו עם בן זוג, עם אהבת חייך, כמו בשיר של עברי לידר: "… זה לא אותו דבר…" אמנם זה נאמר בהקשר אחר אבל נגיד ש…
היום אנחנו 3 וחצי שנים ביחד, מסתכלים קדימה ורואים את החיים הזוגיים והחיים המשותפים יחדיו- כיף גדול. לא הייתי מחליף את ההרגשה הזו בעד שום הון שבעולם. למרות הקשיים שמתעוררים לעיתים, אני כל יום בוחר מחדש לחיות וברור לי שאני לא מסוגל לחיות חיים כפולים. האמרה ש"חיים רק פעם אחת" מקבלת משמעות ואני מבין שלשחק את הסטרייט זה לא בשבילי. היום המשפחה והחברים מכירים את בן הזוג שלי ואוהבים אותו מאוד (כי הוא פשוט מהמם). במקום העבודה עדיין לא כולם יודעים, אבל אין לי ספק שחושדים בכך. כיום, הולכת ומתחזקת בי ההכרה שאני לא מוכן לשלם את מחיר ההסתרה ומי שלא יתאים לו שאני הומו כנראה לא שווה את החברות הזו.
